*פוסט כואב*
התחלתי שבוע שעבר לעבור אימון/ייעוץ אישי/עסקי מן הרוח אל המעשה.
פגישה ראשונה חפרנו בעבר: וואוו כמה נושאים עלו שם, כמה זכרונות, כמה נוסטלגיה, כמה נגיעה פנימה למי שאני כילדה.
וכרגיל, אני אוהבת לשחרר את עצמי לכתיבה, אז אחרי יום מטלטל רגשית/עסקית אני פורקת גם בכתיבה.
תוך כדי בוקר של חשיבה פנימה והרבה זכרונות על אמא ואבא, פתאום עלה לי רעיון שעשה לי מעין קוועץ' בבטן - משהו שקשור לאמאבא וחשיבה חיובית, כמו שאני ממחישה בסדנאות חשיבה חיובית, אבל הרבה יותר גדול!
ובמקרה בדיוק בן-דוד שלי שאל אותי שאלה בוואטסאפ, אז אמרתי לו שאני חייבת לשתף אותו במשהו, והתקשרתי אליו כדי לשתף ולהתייעץ.
איכשהו, נסחפנו לשיחה על אמאבא, שיחה שלא ניהלנו מעולם, והוא החזיר אותי לרגעים הכואבים בחיי: אמר לי שאחת התמונות הקשות שראה בחייו וחרוטה בזכרונו היא התמונה שלי נשכבת בין 2 הקברים מיד אחרי ההלוויה וזועקת/נאנקת בקריאת שבר שהיא לא בכי ולא צרחה, משהו הרבה מעבר.
"מאחורי הקלעים" אשתף שבמהלך כל-כל-כל ההלוויה הייתי עם עיניים עצומות, החזקתי את היד חזק-חזק לענתי שלי שלא עזבה אותי לרגע, ובסיום ההלוויה - פשוט חיכיתי שלירי אחותי תצא מהשביל הארוך של בית העלמין כדי להתפרק. למה חיכיתי? כי לירי היתה בחודש 9 (עם נכדה ראשונה...) וכל הזמן אמרו לי להיות חזקה בשבילה... וכי באופן כללי אני לא יודעת מה זה לאבד שליטה.
אז חיכיתי כמו נצח שהיא תצא לגמרי מהשביל, ופשוט נשכבתי בקריאות כאב איומות בין 2 ערימות החול - מצד אחד אבא, מצד שני אמא. לא מאחלת רגע כזה לאף אדם... 😔
כן, קשה מאוד לחזור לרגעים האלה, אבל גם מתוך הנבירה במהלך האימון, וגם מסדנא לסדנא, אני מבינה שהסדנאות החדשות שלי של חשיבה חיובית הן גם תהליך בשבילי, לא רק בשביל המשתתפות, וזו הסיבה שהן כ"כ עוצמתיות וברות-השפעה.
רוצה גם להבין איך אפשר מבור כ"כ שחור להתרומם ולהמשיך עם ראש מורם וחשיבה חיובית?
מוזמנת להצטרף לסדנת חשיבה חיובית (או כל נושא אחר שמדבר אלייך):
🌱 מהסדנא תצאי גם עם חשיבה שונה מזו שנכנסת איתה, וגם עם תכשיט פרי יצירתך שיזכיר לך כל הזמן את החשיבה החדשה שלך 🌱