#חמישיחיובי >> אני כבר שבועיים רוצה לפרוק את זה

מסתבר שדודו ראה שהיא יורדת מאוטו שהשאיר אותה שם לבד והוא החליט לגשת אליה לבדוק מה הסיפור.

היא ביקשה ממנו לא להתקרב כי היא פוסט-טראומטית והוא שאל אותה אם זה בסדר שהוא יקרא לאשתו.

ואז הגיעה אשתו (אנוכי), פוגשת בפינה חשוכה של תחנת-דלק לא סימפטית, בחורה צעירה על כיסא גלגלים, רועדת מתוך ההתקף עם מזוודה לצידה ומגמגמת

“אני פוסט טראומטית”.

שאלתי אותה אם אני יכולה לגעת בה כדי להרגיע את הרעד והיא מיד הסכימה.

אני לא ארחיב ואפרט על כל השתלשלות הערב, אבל בשורה התחתונה - אחרי שעה וחצי של בירורים/לוגיסטיקות/טלפונים, הסעתי אותה לנהג מונית שאנחנו מכירים שיסיע אותה למטפלת שלה בעיר מרוחקת מפה.

הבחורה בעצמה לומדת איך לטפל בפוסט-טראומטיים, ואני מניחה שבזכות זה ידעה לתפקד פחות או יותר בתוך הסיטואציה ולהבהיר לנו שהיא באמצע התקף.

כבר למחרת היא הקליטה לי הודעה שהיא מדברת בצורה רהוטה ולא מגמגמת, ואנחנו מידי פעם בקשר מאז.

ולמה אני משתפת את זה?

כי מה שכואב לי מעבר לסיטואציה שחוויתי ולקח לי כמה ימים להתאושש ממנה, זה שיש עוד אלפים אם לא עשרות אלפים כמוה, צעירים ומבוגרים, שנותרו עם פוסט טראומה אחרי ה-7.10, אחרי לחימה בעזה או אחרי סיטואציות כאלה ואחרות בחייהם הפרטיים,

וחובתנו כבני אדם לראות אותם ולסייע ככל האפשר כדי שהם לא ישקעו עמוק יותר ממה שהם כבר שקעו.

אני מודה על הערנות והתושייה הנדירה של דודו

שעצר במיוחד לראות מה איתה.

גם היא מודה, לא פעם ולא פעמיים.

בבקשה, כאדם לאדם,

תפקחו עיניים ותהיו ערניים.