החל מסדנת בוקר במועדון בקיבוץ שהזכיר לי הווי קיבוצי, כמו זה שאמאבא חיו בו (החותרים),
ואפילו דרך כרוב הניצנים שישבו על המדף ושלחו אותי היישר לילדות. 
זה המשיך לסדנת חברות בנות 70, שזה ממש הגיל שאמאבא היו אמורים להיות בו, ובמקרה כל אחת מהן הכירה חברים ותיקים מסלעית, מה שתמיד מחמם לי את הלב 
ומשום מה, ב-2 הסדנאות הנשים היו סקרניות מעבר לסדנא רגילה: מה מקור השם שלי? איפה היתה התאונה? בת כמה הייתי?
שאלו ודמעו 
כל שאלה כזו מבחינתי היא עוד "מפגש" עם אמאבא, עוד שחרור של כאב ביחד עם נגיעה במי שהם, במי שאני בזכותם ובמה שהגעתי להיות בעקבות האובדן שלהם.
אוהבת אתכם 
בתמונות:
* יצירות שדיברו אליי ממועדון החברים בקיבוץ גבעת-חיים איחוד.
* ידיים יוצרות של נשים בנות 70. מזלטוב 
* הטבעת שלי שבמקרה העליתי לסטורי אתמול בבוקר, טבעת שאבא קנה לאמא ליום נישואים.