#חמישיחיובי 》》זמן אבוד. ביום שלישי בכיתי כמו שלא בכיתי הרבה זמן על אמא ואבא בעקבות ההבנה שהזמן איתם הוא זמן שלא יחזור. זמן אבוד.
הגעתי לדיקלה בעקבות שירשור-מתנות בקהילת העצמאיות שלנו (כן, גם העצמאיות מקבלות מתנות...) דיקלה הציעה במתנה מפגש פסיכודרמה ובתור אחת שלמדה בתיכון במגמת תיאטרון מאוד סיקרן אותי להבין מה קורה במפגש פסיכודרמה. 
הגעתי בראש נקי,
לא היה לי מושג מה הולך להיות שם.
התמסרתי.
מהר מאוד הגענו לנקודת הזמן של התאונה שזה גם הרגע שבו הורדתי את השעון מהיד (אביזר שלא ירד ממני מאז שהייתי ילדה/נערה עד גיל 25 של התאונה).
במשך שנים מאז התאונה לא ענדתי שעון, וגם כשקניתי שוב שעון הוא לא נשאר עליי לאורך זמן... ונכון להיום אני לא עונדת שעון (יחי הסמארטפונים 
).
).הגיוני שמשהו שם אי-שם ב-7.7.2005 נעצר,
ובזכות דיקלה הגעתי לכל מיני תובנות שאני עדיין צריכה לפענח לעומק בהקשר של הזמן האבוד עם אמאבא.
אבל מה שבטוח, שב-4 שנים האחרונות אני מחזירה לעצמי את הזכות ליהנות מזמן כמו פעם, פעם כשאמאבא היו בחיים, פעם כשהאדום, האש והתשוקה בערו בי. 
הם בוערים בי גם בשנות ההתפתחות האחרונות שלי, שנים בהן אני מבינה מה עושה לי טוב,
שנים בהן אני מבינה שבאמת החיים יכולים להיגמר ברגע, וחשוב שנמצה כל רגע בהם בהגשמה.
הגשמה של עצמנו,
של מה שבוער לנו בבטן ובלב 