מה בסה"כ ביקשתי ב-7.7, תאריך התאונה של אמאבא?
להיות עם עצמי, רק עם עצמי, להתייחד עם אמאבא פעם בשנה בראש נקי בלי הסחות.
להתחיל, לפתח ולסיים תהליך במרחב החדש בסטודיו, כשאמאבא ברקע של המחשבות על איך ולמה נולד בכלל המרחב הזה.
זה מה שביקשתי ל-7.7.
ומה קיבלתי?
מהבוקר סמסים וטלפונים על ילדה חולת קורונה מהכיתה, על בידוד לשכבה שלמה, על כן-בידוד-כולנו, לא-בידוד-כולנו...
ולמרות כל הסמסים, התחלתי את התהליך!
הייתי רגועה, אמרתי לעצמי שאחכה להנחיות מסודרות ורשמיות של ביה"ס, ובינתיים - התהליך! תהליך על עצמי, לפני שאני מקיימת פיילוט ראשון. ראשון מתוך שלושה (ועוד למעלה מ-20 מתנדבות 
).
).התהליך מורכב מ-5 שלבים.
נשמתי, עצמתי עיניים, נרגעתי (שוב) והתחלתי.
שלב ראשון היה לי קל וברור.
חזרתי לשבת על הכורסא הורודה, רשמתי לעצמי הערות, חזרתי שוב לאוירת התהליך - שלב שני.
קצת יותר מורכב אבל הצלחתי, מצאתי! בול.
נכנסתי ממש לעניינים וללב התהליך.
ואז!
טלפון. דניאל ומיה ("התאומה הסיאמית" של דניאל) הלכו לבית של מיה, קיבלו הנחיות טלפוניות שהתפרשו להן כמלחיצות מדי... ו... "רני, לכי תרגיעי אותן".
בדיוק באמצע התהליך... 
עזבתי הכל באותה שניה וחייכתי לעצמי - כנראה אני צריכה את ההפוגה הזו בדיוק באמצע, קצת להפעיל את הגלגלים בראש, קצת לרכך את ה"בפנוכו" שלי, לא סתם הטלפון הגיע בדיוק בשלב המרכזי של התהליך.
התנתקתי, נסעתי, הרגעתי אותן, ותוך פחות משעה כבר חזרתי למרחב הנקי שלי, רק הפעם יש לחץ של זמן עד שנגמר הגן. 
עשיתי סוויצ' מהיר והמשכתי לשלב מס' 3.
הבידוד? תיכף.
חייבת לסיים - התחייבתי לבצע את התהליך דווקא ב-7.7 ויש לי פיילוט שבוע הבא!
ואכן סיימתי!
היה מעניין. אפילו הוריד לי אסימון שממש לא ציפיתי לו! קטע... הפתעתי את עצמי.
ו... חזרה לחיים. בידוד.
החלטה סופית: כולנו יחד בבידוד. אבל הסדנאות, הפגישות, הלקוחות... לא מצאנו שום פיתרון יצירתי, פשוט עובדה קיימת - בידוד משפחתי למשך שבוע.
והנה עבר יום שלם (נכון לזמן כתיבת מילים אלו 
), ואשכרה נהניתי!
), ואשכרה נהניתי!הקורונה ההיא, הגל הראשון או איך שתרצו לקרוא לזה - שם למדתי להוריד רגל מהגז, להוריד הילוך מהמירוץ המטורף הזה למלא את היומן עד-אפס-אויר, וללמוד קצת יותר לרווח בין פגישות, קצת יותר לנשום, קצת יותר לחיות...
והנה עבר חודש-חודשיים ושוב אין אויר.
אז הנה לך והנה לך - קבלי בידוד! עד שתפנימי! לרווח, לנשום, לחיות... או כמו שהבנתי בתהליך שעשיתי לעצמי - ליצור. אשכרה הבנתי שהיצירה ביומיום חסרה לי. היא ממלאת אותי ומספקת אותי, היא נותנת לי שקט, ואני בכלל לא מגיעה אליה מרוב מירוץ ועיניים קדימה.
אז הנה:
היומן ריק ונקי בשבוע הקרוב, המון אויר יש שם, המון זמן למשפחה, ליצירה, לחיבוקים, לחפירות, ובעיקר - נשימה.
ואת כל הפגישות שלי סידרתי הפעם באופן נעים יותר לחיים... גם אם זה אומר שאני קובעת חלק מהן לעוד חודש וחצי.
אז חברים וחברות,
המסקנות האלה שהגעתם אליהן בקורונה מועד א'? יש עכשיו מועד ב' למי שלא הפנים ויישם את המסקנות של עצמו...
אז קבלו את הבידוד/סגר הקרוב בראש פתוח עד כמה שאפשר, ופשט תנו לאויר נקי להיכנס לחיים שלכם 