
#חמישיחיובי >> “ניפגש מתישהו. או שלא…”

שתינו אמרנו וברור לנו שאנחנו כבר מחוברות לגמרי בלב,
גם אם אני לא אגיע אליה לדירה החדשה בת”א
או שהיא לא לחזור לבקר בעמק, איפה שהכרנו.
מרתון החיים לימד אותנו שלא תמיד נצליח להתראות עם מי שאנחנו אוהבים, בתדירות שקיווינו,
והחיים מלמדים אותנו שזה בסדר שאנשים נכנסים לנו לחיים לתקופה מסוימת ומשמעותית, והם נשארים תמיד בלב.
דליתוש,
רק אחרי הפגישה שלנו הבוקר קלטתי כמה כבר עשינו יחד בזמן הקצר (שנה ו-8) שהכרנו:
- פגישה ראשונה בקהילת עצמאיות העמק - רק דיברת ואני כבר התחלתי לדמוע…
- מאז התארחתי אצלך בסלון “חיים ומוות” - ערב מרתק וייחודי!
- נידבת את הבית היפהפה שלך ליוזמה שלי של “עצמאיות מצ(ט)למות”.
- אירחת מפגשי עצמאיות ברוחב לב ועם הלחם המהולל שלך.

- אירחת אותי עם ההרצאה שלי על אמאבא (מוות והבחירה בחיים).
- הפייסבוק שלך התעורר לחיים עם האשטגים# מיוחדים בהשראת הרצאת תוכן שלי.
- השארת אותי עם מילים משמעותיות בדייט הפרידה שלנו שילוו אותי לתמיד, על מי שאני - כאישה וכמובילה בקהילה. 


לרגע זה נשמע כמו הספד (אם כבר במוות עסקינן
),

אבל ממש לא, פשוט מברכת ועוצרת לומר תודה עלייך.
רק אחרי שכתבתי את הפוסט, גללתי אחורה לראות מתי התכתבנו לראשונה בוואטסאפ - מסתבר שזה היה ביומולדת שלי…
קיבלתי אותך כמתנה.

דרך צלחה, אישה יקרה!
** בתמונה שתינו מחוברות יחד: זה לא סיכום, רק הדהוד