#חמישי_לא_חיובי 🖤 》》"את יכולה לבכות, זה בסדר... תנשמי. דרך האף ולהוציא מהפה".

באיזה עולם שפוי אני צריכה לבכות יחד עם דניאל על זה ש"היא ממש צעירה אבל. היא כל החיים של עדי..."

ברגעים כאלה של עולם-לא-שפוי החשיבה החיובית בורחת רחוק מאחורי איזה שיח, ומאפשרת לנו לקלל כמה העולם מסריח, אכזרי, מעוות!

ברגע טרגי כזה של רצח בכוונה תחילה,

התאונה של ההורים שלי מתגמדת פתאום,

אבל אני לא יכולה שלא להשוות שעדי בת 23

ואני הייתי בת 25 כשהעולם שלי התהפך.

וכן, העולם מעכשיו מתהפך (עוד מוקדם למילות עידוד וחיזוק, נגיע גם לזה, עדידי...)

ולא עוזב אותי המשפט שכתבתי בפוסט האחרון שמופיע לעדי וקארין בפייסבוק שלהן, אחרי יום צילומים משותף שנועה לא הגיעה אליו כי היתה בחו"ל, שניה לפני הגיוס:

"נועה, הפסדת זמן איכות עם אמא..."

וכמה משמעות מצמררת יש למשפט הזה עכשיו.

אני בוכה את נשמתי כשמתאפשר,

כמה שפחות ליד ליאור (בן 3) ששואל אותי "אמא, למה את עצובה? למה יש לך דמעות?" ומנגב לי את הדמעות, מחבק אותי ומבקש "תספרי לי למה את עצובה..."

אבל רוב הזמן משתדלת להיות חזקה ולהיות משענת לילדה בת 10 שלא מפסיקה לבכות,

ילדה שחרדה ממחבל שיגיע אלינו הביתה,

ובעיקר מבולבלת ולא מעכלת את העולם שהיא נולדה אליו.

ולראשונה אין לי מילים.

אין לי מילים להסביר למה נועה נרצחה,

אין לי מילים לתאר את הכאב והזכרונות שבועטים לי בבטן,

אין לי מילים לחזק את עדי, קארין, פרידה וכל המשפחה...

באמת שאין מילים.

עדידי,

אוהבים אתכן.

בכל יום ובכל שעה