כל אחד מתמודד אחרת עם אובדן;
יש שמשתבללים ומתכנסים,
יש שמשחררים בהומור שחור,
יש שאוהבים לשמור חפצים,
יש שנרתעים מלשמור ורק מרחיקים,
כל התמודדות היא נכונה, כל אחד בדרכו הוא.
אני מאלו שמשתמשים בהומור שחור,
אמאל'ה, כמה הומור שחור הרצנו בשבעה של אמא ואבא... 
ואני מאלה שאוהבים לשמור.
בשבעה כבר לקחתי בגדים של אמא ואבא ועטיתי על עצמי,
שמרתי נעליים של אמא, שמרתי חולצות של אמא - עד היום אני ישנה איתן כפיג'מה! פיג'מה חמה ומחבקת, ממש כמו אמא.
שמרתי אוברול ג'ינס של אבא, אין לי מושג למה, אבל שמרתי. 
את רוב התכשיטים לירי לקחה, כי מה לי ולתכשיטים לפני 15 שנה... חוץ מטבעות בודדות ששמרתי, ביניהן כמובן - זו שנמצאת אצלי קבוע על אגודל שמאל, שאבא קנה לאמא ליום נישואים שנה וחצי לפני התאונה.
והכי חשוב היה לי לשמור - ואת זה הודעתי ללירי ונאור ברגע שהתחלנו לחלק את החפצים בינינו: השולחן שאבא בנה מאדני רכבת - שלי! השולחן שאבא בנה לסלון מעץ מאסיבי וגלגלים - שלי!
וכשדודו ואני בנינו את הבית (נכנסנו ממש בשבוע של האזכרה שלהם, של 7 שנים), הרהיטים הראשונים שהוכנסו הם השולחנות והכיסאות שהיו אצל אמא ואבא בפינת האוכל, הכל כמו חדש! והכל התאים כמו כפפה לבית, כאילו אבא בנה אותם בשבילנו (לפעמים דניאל וניר מתבלבלים ושואלים אותי אם סבא ניר עזר לבנות את הבית, כי הם יודעים שהוא בנה את השולחנות...)
בחודש האחרון השולחן הזה הפך להיות פינת יצירה פעילה ביותר לניר ודניאל, ואני שמחה שאיכשהו אבא משתלב לי פה ביחד עם הקורונה. 
במקביל לחפצים שמתעוררים לחיים, יש גם את הבגדים שהבנתי שהגיע הזמן לשחררם לחופשי עם החורים והבלאי, אבל מצאתי דרך (ממש הופתעתי מהיצירתיות שבי, חייבת לציין) לשמר את הבגד כזיכרון אהוב וכמזכרת נעימה:
למשל, אוברול הג'ינס של אבא, גזרתי ממנו לב קטן ותפרתי אותו כטלאי פנימי במכנסיים שלי שהחלו להיקרע. כן, יש שירימו גבה ויעקמו פרצוף, אבל מי שחשוב לו/לה לשמר את האהובים שלנו בדרך ויזואלית ומוחשית עד כמה שניתן, הנה דרך. 
מהחולצות המחוררות עוד קשה לי להיפרד (ולא, אני לא רוצה לתפור את החורים), אבל אני מניחה שזה יקרה בשלב כזה או אחר של סדר-קורונה.
מאחלת לכם גם ליהנות מהמזכרות והזיכרונות של היקרים לכם בתוך כל הסדר והפנאי שנוצר לנו בחיים, כי מה נשאר לנו יותר מזה?... 