#לא_חמישיחיובי... בזמן שהכתוב מטה "חיכה" ל-7.7, סבתא אביבה נפטרה, אתמול בערב, רגע לפני ה-7.7... 
נראה שגם היא חיכתה...
נראה שגם היא חיכתה...** נכתב לפני שבועיים **
ואז מגיע (לא לכולם, לשמחתנו) השלב הזה בחיים שהמבט שלך חלול.
מבט ריק מתוכן, כשבתוך תוכך יש חיים שלמים ומלאים, של עשורים על גבי עשורים
וברגע אחד החיים שלך ריקים, נגמרים.
בשישי האחרון נסעתי עם אח שלי לביקור סבתות:
סבתא דרורה בדיור מוגן בנווה-אפעל,
סבתא אביבה (בימיה האחרונים 
) בדירה בירושלים.
) בדירה בירושלים.בין כל התמונות והתחושות שנחרטו לי בזיכרון ביום הזה מדרורה ואביבה,
יש תמונה אחת (לא שלהן) שלא יוצאת לי מהזיכרון:
באותה קומה של דרורהל'ה בדיור המוגן,
יצאה לפינת הישיבה אישה מבוגרת (סביב 85) בכיסא גלגלים,
עם מבט חלול בעיניים,
לא מתקשרת בכלל עם הסביבה,
והעיניים שלה פקוחות לרווחה בריקנות מבוהלת/מבהילה. 
כעבור כמה דקות, בעלה מגיע מהמעלית עם מטפלת משלו,
ניגש אליה,
אח"כ התמקם, התיישב,
וכעבור כמה דקות הוא קם אליה שוב
ופשוט התחיל לנשק אותה
נשיקות עדינות,
מרפרפות,
שקטות,
אוהבות,
על השפתיים. 
המבט שלה עדיין חלול,
החיים עדיין ריקים מתוכן...
ומה עם החיים שלו?
אני מניחה שהם ריקים לא פחות
ללא אהובתו.
הזדקנות.
כמה שאת טבעית ובלתי-נמנעת,
ככה את מכוערת וכואבת.
תאהבו כל עוד אתם יכולים,
תאהבו כאילו אין מחר
או... בנימת 7.7...
שפשוט תמותו יחד,
לנצח נצחים
** מוסיפה:
אביבה, את חוברת היום לְדָוִד לנצח נצחים,
וגם לאמאבא