#שלישירגון 》》אִמָּאַבָּא, חָזַרְתִּי הַבַּיְתָה - לְסַלְעִית. 
בעקבות אומץ רגעי, או בעצם - תשוקה ממשית.
ההרצאה שלי, הסיפור שלי, שסופַּר כבר בפורומים שונים,
סופַּר הפעם מול תושבי סלעית - להם "זכות הראשונים"...
לא ידעתי מי נרשמו ויעוררו בי געגועים,
והשיא היה כשכולם התחילו למועדון להיכנס,
כל נשיקה חיממה את הלב וכל חיבוק היה מרגש. 
למעלה מ-50 ותיקי המושב וגם "צעירים" כמוני, חברים,
הגיעו במיוחד לשמוע אותי - על ההתמודדות עם החיים והאתגרים.
את הרקע הם מכירים היטב, אבל להם בעצמם היה גם לא מעט לחדש:
סיפרו כל מיני אנקדוטות שהצליחו ממש לרגש,
החל מאבא שהציל את מאיר מעקיצות של דבורים
ועד אמא שעלתה לרקוד על שולחנות בחו"ל עם חברים 
המסר העיקרי של ההרצאה עבר בהצלחה ובהשראה:
לחיות כאן ועכשיו - זה צַו הַשָּׁעָה!
לעשות את מה שעושה לנו טוב (רצוי כמה שיותר מהר),
כי לפעמים החיים יכולים להתהפך, או גרוע מכך - להיגמר... 
מעבר למעמד המיוחד בסלעית וההתרגשות ששונה מכל הרצאה,
קיבלתי הפעם גם טיפ מחברה, "הנחתה"/הצעה:
להסריט את הכל וגם לתעד עדויות כמו מיני-ראיון.
לקח לי זמן להתגבר על המבוכה מהרעיון,
אבל זה קרה ותועד ובטוחה שהתוצר יהיה שיגעון! 
משפחת סלעית, אין לי מילים להודות על המעמד,
אנצור בלב את החיבוקים, המבטים, המילים - אנצור לעד 
תודה שהחזרתם אותי להיות שוב רני הקטנה,
או ליתר דיוק - רני ה"אחרת" מלפני 18 שנה...