#שלישירגון 》》 יום הזיכרון על שום מה,
עבור אלו שנלחמו ונהרגו עבור האומה.
גם עבור אלו שנהרגו בגלל מחבל רשע,
וביום זה עצבות גדולה אני מרגישה. 
ביום זה אני חושבת לא רק על חללים בדמות חיילים,
אני חושבת גם על החלל שלי - חלל אחד מני חללים.
חלל בבטן בעקבות הרג מסוג אחר, כואב לא פחות,
אשר מונה מקום המדינה 30,000 הרוגים לפחות. 
אני מדברת על ההרוגים בכבישים, יש להם יום זיכרון משלהם,
אבל ביום הזיכרון לחללי ישראל - אני תמיד חושבת עליהם.
על אמא ואבא שהשאירו אחריהם רק זיכרון, 
על אמא ואבא שנמצאים אצלי בלב וגם במדפי הארון.
שמרתי בגדים וחפצים של אמאבא בחרדת קודש,
וללבוש אותם מרגיש לי כמו עונג וקרבה, לא עונש.
אך הזמן עובר והבגדים מתבלים,
והחלטתי לנצל אותם כדי למלא חללים.
חללים של זיכרון אצלי בבטן ובלב, 
זיכרון יפהפה ולא יותר מדי כואב.
בעקבות המלצה של מיכל המוכשרת
שהציעה ליצור מבגדיהם קולאז' לתפארת,
זרמתי לכיוון מעט שונה ומאוד מיוחד,
החלטתי ליצור לב מכל שאריות הבד. 
לקח לי קרוב לשנה עד שהעזתי את הכוח לאזור,
ולהגיע למצב שאת הבגדים שלהם אני אגזור. 
ולמעשה, בזכות הקליניקה של תמר מצאתי את הכוחות,
ביחד עם חברות טובות, מכילות ופתוחות. 
הזמנו מקום לסדנא שהיא רק שלנו - סטודיו פתוח:
כל אחת מגיעה ובוחרת חומרים לפי המצברוח.
בזכות מאיה הבנתי שאני יכולה להביא גם בעצמי,
חומרים מהבית כדי שהיצירה תהיה ממש לטעמי.
הבנתי שהנה הגיעה ההזדמנות,
ליצור זיכרון שמגיע מתוך יתמות.
זיכרון מהבגדים של אמאבא הנפלאים,
כזה שיישאר מולי לנצח נצחים 
הגעתי עם קולב, חולצות של אמא, אוברול ענק, 
ומהר מאוד הרגשתי בגרון את המחנק.
התכנון על הדף קיים כבר קרוב לשנה,
אבל הנה התחלתי לגזור כמעט ללא המתנה.
יתרון ליצור זיכרון כזה דווקא בקליניקה של תמר,
כי היא מטפלת באומנות, תמיד תדע מה ומתי לומר.
היא מאפשרת מקום לכאב ולהתבוננות,
ולא מחפשת יצירת פאר ואומנות.
הרעיון הוא להגיע כדי ליצור בנחת,
יצירה כזו שאת הנפש פותחת.
התחלתי את הזיכרון ליצור,
נותר לי לסיים ולשמור.
תודה, תמר, על מרחב מאפשר ומכיל,
מרחב שמתאים לכל קבוצה וכל גיל. 