עוד לא החלטתי למי התודה וה-#שלישירגון היום,
לאמאבא שהביאוני עד הלום
או לדניאל, ניר וליאור - ילדים שהם "חלום" 
קיימנו אתמול בערב אזכרה - 18 שנים מאז התאונה,
והפעם - הוספנו מסורת חדשה שמתחילה לה היום,
אין "פריסה" בגן הזיכרון, אלא מסעדה ואח"כ שלום-שלום. 
תוך כדי המסעדה, ליאור (בן 4) שאל איפה סבא ניר,
שהוא מתגעגע ולא ראה אותו ורוצה להכיר... 
אמרתי לו שיכול לראות אותו בתמונות או בסרטונים,
אמר לי נחרצות "אני רוצה עכשיו!" עם מבטים עקשנים.
שלפתי את הטלפון עם סרטון מהאזכרה הראשונה,
סרטון שחלקים ממנו צולמו ממש חודשיים לפני התאונה.
אז הם ישבו במסעדה, צופים בסרטון 8 דקות
וגם הגיעו לרגעים של לדמוע ולבכות 
בסיום ניר עשה צעד שאותי ריסק וריגש,
ודניאל מיד אחריו - דאגה שגם לה יש:
הם צילמו מסך מתוך תחילת הסרטון
והגדירו אותה כשומר מסך באהבה וגאון 
תמונה של זוג "דביק" מתנשק במים על רקע מפל,
הלא הם סבא ניר וסבתא ליאורה - זוג על חלל
אז תודה לשלישייה המרגשת שלי שמחבקת אותי בימים קשים,
ותודה לאמאבא המתוקים שלי שבזכותכם חינכתי ילדים מרגשים 