#שפע_איןשנילו >> המפגש הראשון שלי עם נחש היה בגיל 12, 
נחש שחור עצוםםםם וארוך נחת כמה ס''מ ממני מהגג, בדיוק כשאני באה לעלות במדרגות לבית.
בהמשך החיים היו עוד מפגשים אקראיים,
אבל הכי מפחיד שמלווה אותי עד היום זה הצפע שבצבץ לו ממסילת הויטרינה בתוך (בתוך!) הבית כשדניאל היתה בת 3 ועמדה בצד אחד של המסילה ואני בצד השני עם עגלת תינוק, וניר בן שנה בתוך העגלה.
דניאל רצתה לעבור אליי (ליד הנחש) ואני צעקתי עליה בלחץ שלא תעבור ושתבוא מסביב. שבריר שנייה שהרגיש כמו נצח. 
במהלך השנים בבית פה הספקתי גם להיתקל בזעמן שהפתיע אותי בשישי בערב כשאני לבד בבית (שוב בתוך הבית...),
ועוד נחשים בחצר כמובן.
מבחינתי כל מפגש עם נחש, לא משנה איזה נחש, הוא מפחיד ומלחיץ. וברור שאני גם לא יודעת להבדיל מה זה צפע ומה זעמן.
כל חיי אני נמנעת מלהסתכל על תמונות של נחשים לפני השינה, כי אז אני חולמת עליהם וזה מגיע כסיוטים הזויים 
עד לפני כמה חודשים שנתקלתי בפוסט של זהר להט,
אני לא זוכרת מה היה הפוסט, אבל משהו שם באנושיות ובחמלה תפס אותי, משהו בהסברים גרם לי להירגע,
משהו בזהר גרם לי להישאר ולעקוב אחריה.
אני כבר כמה חודשים עוקבת אחריה,
והאלגוריתם הנחמד בפייסבוק מקפיץ לי בלי הפסקה תמונות בקבוצות של זיהוי זוחלים ונחשים,
ואני צופה בסקרנות וללא פחד.
אני לא רק צופה, אני כבר מזהה לבד ומכירה שמות של נחשים! 
הידע גרם לפחד להירגע (עדיין לא נתקלתי בנחש מאז, אבל כשאתקל בו מחוץ לבית - אני לא אפחד כמו פעם),
ושבוע שעבר אפילו עזרתי לזהות נחש בקבוצה של המושב והייתי ממש גאה בעצמי על הזיהוי הנכון (מישהו בקיא ממני אישר שאכן מדובר בזעמן זיתני ושהוא לא ארסי).
ידע = כוח.
שלא כמו במקרה של היפוכונדרים שהידע רק מלחיץ אותם,
במקרה של פחד מנחשים, הידע לגמרי מרגיע אותי וגורם לי להסתכל אחרת על נחשים.
תודה, זהר, על ההנגשה האנושית של המידע 