17 שנים שאני לא יוצאת מהבית ב-7.7.
כל מי שקרוב אליי יודע שזה יום שאני מתכנסת בתוך ביתי, בתוך עצמי, רק עם אמאבא.
17 שנים שאני לא נוסעת לשומקום ב-7.7.
למה?
כי אולי יקרה לי משהו?
אין לי מושג. 
אבל 17 שנים שאני לא נוסעת.
בלית ברירה, מאז שיש ילדים,
אני כן עוברת למצב אוטומטי
ונוסעת לגן, ועם השנים לבי"ס
כדי לקחת, להחזיר.
אבל זה המקסימום.
וגם זה מכורח המציאות.
17 שנים שה-7.7 מוקדש לאמאבא
ואני רק איתם ביום הזה. 
17 שנים שאני זוכרת איך אמרת לי, אביבה, ביום השני של השבעה:
"לאבד בן זה יותר קשה מלאבד הורה".
ברור שדיברת מתוך כאב ולא מתוך תחרות.
אבל מה שבטוח עכשיו,
שאת הגעת אליהם לפניי...
בדיוק כמו שאמרת לורד על האזכרה ב-10.7:
"אני אגיע אליהם לפני האזכרה..."
ומימשת את זה ביג טיים 
17 שנים שאני לא יוצאת מהבית,
והשנה ב-7.7 נאלצתי גם
לנסוע (לפחות לא לנהוג) על כביש 6 ולזכות בבלימת חירום שהוציאה לי צעקה של "אמא!" מהפה,
גם לעבור ליד תאונת דרכים (ברור שהסטתי את המבט ולא הסתכלתי),
גם לשהות ולהלך בבית קברות,
וגם לקבור את אמא של אבא...
קשוח.
אין לי מילה אחרת לתאר את המצב ואת הימים
האחרונים שבהם הגוף מגיב בכאב לַכאב.
עכשיו אנחנו גם אחרי האזכרה של אמאבא (אתמול, משפחתי ומצומצם)
ונותר לחזור לחיים ולשבוע עמוס בסדנאות וכתיבת תוכן.
תודה לשפע הסדנאות שהגיעו אליי ביולי, כדי להשאיר אותי ב-mode של עשייה ונוכחות בהווה ובחיים 
תודה לשפע הניחומים והחיבוקים שלכם 
** בתמונה:
הנוף ביציאה מבית העלמין בסלעית 