אבל אם אני חייבת... אנסה לסכם אותם לפי מעגלים:
* מעגל היקום: תראו את השמיים, איך הם התארגנו בשלמות לכבוד האירוע!
* מעגל הילדים שלנו שלא זכו לפגוש אותם: "סבתא היתה מגניבה, זורמת כזאת" - משפט של ניר (סבא היה יותר זורם, אבל לא רוצה לקלקל לניר את התובנה 
).
).* מעגל המשפחה: דוד שלי דיבר ספונטנית, סיפר חוויות, ובמשפט אחד סיכם את מהות חיי - "מדהים איך כל אחד מהילדים מתמודד עם האובדן באופן אחר, רני ממש הפכה את זה למפעל חיים".
* מעגל החברים שלנו שלא הכירו את אמאבא: "מרגש לראות כמה אהבה היתה ביניהם", "כיף להכיר אותם, איזה הורים מדהימים", "רואים את האהבה שלהם עד היום".
* מעגל חברים של למעלה מ-20 שנים: "דחפתם מנה משמעותית של אהבה לעולם המפגר שלנו".
* מעגל החברים מסלעית: קיבלנו לידינו את הקרבורטור השרוף מהאופנוע, שנשמר היטב ע״י אחד החברים מאז התאונה. חתיכת סגירת מעגל... 
ובגדול, אחרי הסיכום של לירי "תגידו ליקרים לכם שאתם אוהבים אותם בכל הזדמנות", התעופפו להם המון משפטי "אני אוהב/ת אותך" ברחבי האוויר, ולא רק בזמן האזכרה אלא גם כמה ימים אחרי.
ושימשיך כך,
זו הדרך של אמאבא להדהד ולהשפיע גם 20 שנים אחרי. 
איך בכלזאת לסכם?
היתה אזכרה עוצמתית,
מאירה, פוקחת עיניים, מחברת, מרגשת, עצובה, שמחה,
ו... אני אוהבת אותך!
ואותך!
ואתכם! 