כשהיא סיימה לדבר (אחרי ההרצאה שלי), אמרתי לה שהדבר היחידי שאני מצטערת עליו, זה שלא הקלטתי את כל מה שהיא אמרה עכשיו...
זכרתי שהיא דיברה על הדחקה, על ריפוי, התמודדות, שאני ממש עוף החול - היא חזרה על זה כמה פעמים.
אני עוף החול. וואוו.
אז הנה השידור החוזר, פחות או יותר:
"כמו עוף החול,
סיפור שלא ייאמן!
איך מהחור השחור יצאה רני החדשה
שהמציאה את עצמה מחדש -
האופטימית, החיובית ומפיצת האור. 
איך אפשר להוציא את זה משֶׁבֶר כל כך גדול?
נראה שבשנים הראשונות לא דיברת את זה מספיק או טופלת באופן שהיה מסייע לך להבין את זה.
אם נחבר את זה לעצימת העיניים בהלוויה
נראה שהיתה אצלך הדחקה סמויה במשך השנים הראשונות, 
ורק עכשיו את מטפלת בעצמך באמת באופן חשוף בהרצאה מול קהל,
בתהליך שבו את מגלה עוד ועוד פרטים חדשים על ההורים ועל מה שקרה אחרי התאונה מהקהל המזדמן.
אומרים שכדי לצמצם פוסט טראומה, כדאי,
בסמוך לאירוע, לדבר שוב ושוב על מה שקרה
תוך תיאור של כמה שיותר פרטים.
ונדמה מההרצאה, שבשנים הראשונות לא רצית להבין את זה באמת, ורק עכשיו את מתפנה להתפייס עם זה ומטפלת בעצמך באמת יותר טוב מכל פסיכולוג."
רעות, תודה ענקית על השיקוף והשיתוף, ריגשת אותי ממש! 
וקצת מתוך גוגל חברי היקר, למי שלא מבין כמה המטאפורה עוצמתית:
"על פי המיתולוגיה, עוף החול מת בשריפה וקם לתחייה מתוך האפר באופן מחזורי.
לאחר אלף שנות חיים יוצאת אש מקנו של עוף החול ושורפת אותו, ונשאר בו כביצה, ואז חוזר עוף החול ומגדל איברים וחי."
** תמונה מיום צילומים של לולי,
שבצילומים שלה אני תמיד הכי חיה
והכי עפה על עצמי 
לולי בְּגָדִים צִבְעוֹנִיִּים
לולי בְּגָדִים צִבְעוֹנִיִּים