על תבונה ורגישות - לא הספר ולא הסרט. 
אתמול דניאל וניר חוו את הטקס קצת אחרת... 
לראשונה לא מדובר רק על הבנה ותבונה,
סף הרגישות שלהם עלה מדרגה השנה.
ודניאל לא הפסיקה לחבק אותי ולבדוק מה המרגש.
לראשונה סבא ניר וסבתא ליאורה קיבלו משמעות שונה,
"אני רוצה לראות אותם" - ניר בכה במחאה ותלונה 
בכינו שלושתנו תוך כדי שאני שרה את ההמנון
עם לב מרוסק 
ועם הורים שנטעו בי חזון:
ועם הורים שנטעו בי חזון:חזון להעביר הלאה את מי שהם - מי שאני היום כאישה,
בדיוק כך החיילים והנרצחים ירצו שתזכרו - את לב ליבם ואת הגישה 
הכאב צורב ולא ייעלם לעולם, החור הגדול נשאר,
אז לפחות שנכיר את הטוב שבהם למי שאחריהם נותר.
נזְכּור. נזכור את הכאב השחור שהגיח לחיינו
שהגיח לחיינוונזכיר כמה שיותר ורוד למען ילדינו ועתידנו.
#שלישירגון לכל אלו שהלכו מאיתנו והשאירו רק זיכרון.